הפוליטיקה של נהגי המוניות: הכביש הלוהט של ישראל
תחום נהגי המוניות בישראל תמיד היה יותר מעוד מקצוע – זהו אחד הזירות הפוליטיות הסוערות במדינה. עתה, עם קידום "חוק אובר" על ידי שרת התחבורה מירי רגב, חזית חדשה נפתחה – קרב של ממש על עתידה של התחבורה הישראלית.
מצד אחד, מבטיחים לנו בשורה מודרנית: כניסת שירותי תחבורה שיתופית כמו אובר לישראל, תחרות אמתית בשוק המוניות, הורדת מחירים, שירות נגיש ומתקדם – ובעיקר חופש בחירה ללקוח. מצד שני, אלפי נהגי מוניות שחוששים לפרנסתם יוצאים למלחמה. הם מאיימים בשביתה כללית, טוענים שהחוק מקודם על גבם ובזמן פוליטי בעייתי, והופכים לראש החץ של מאבק ציבורי שמאיים להבעיר את הכביש הישראלי.
נהגי המוניות – יותר מאנשי הגה
מי שמביט מבחוץ עשוי לטעות ולחשוב שמדובר בעוד מאבק מגזרי. אבל נהגי המוניות בישראל הם הרבה יותר מקבוצת עובדים – הם לובי פוליטי משומן, בעל השפעה, שחודר עמוק למפלגות הגדולות, ובראשן הליכוד. לא במקרה, בכל מערכת בחירות, מיהרו ראשי המפלגות הגדולות להצטלם בחולצה צהובה, ללחוץ יד ליו"ר איגוד הנהגים, ולהבטיח ש"דואגים לפרנסה שלכם".
מאחורי הקלעים מסתתר מנגנון פוליטי משומן: במהלך השנים פקדו ארגוני המוניות אלפים לשורות הליכוד, הפכו לכוח שמייצר מנדטים, וזכו להבטחות שקטות – לא תיגעו לנו בפרנסה, אנחנו תומכים בכם בפריימריז.
חוק אובר – הבחירות בפתח, הכביש רותח
הקידום הפתאומי של "חוק אובר" אינו מקרי. הבחירות בפתח, ובפוליטיקה הישראלית כל מהלך מגיע עם תזמון. מירי רגב, שרת התחבורה מהליכוד, מנסה להציג הישג ציבורי משמעותי בדמות קידום חופש הבחירה בשוק הנסיעות. הציבור צמא לשינוי: מחירי המוניות מרקיעים שחקים, והשירות מיושן לעומת מה שמוצע ברוב מדינות המערב.
אבל דווקא כשהליכוד זקוק ליציבות, נהגי המוניות מזכירים שהם לא מתכוונים להיעלם בשקט. הם מאיימים בשביתות, מציפים את ועדות הכנסת, ומזהירים – פגיעה בנו היא פגיעה במפלגת השלטון. לא בכדי, חברי מרכז ליכוד רבים תומכים בנהגים בגלוי, ומצד שני, פוליטיקאים אמיצים פחות שותקים. וזו לא רק אובר: גם חברות כמו T-Mobility, Wizzy והדרייברים מבקשות להיכנס לשוק ולהפוך את התחבורה הישראלית לנגישה ודינמית – אך שוב ושוב נתקעות במחסום הפוליטי-רגולטורי.
דינמיקה פוליטית – משמאל וימין
הוויכוחים לא נגמרים בליכוד. גם השמאל, שמנסה להציג עצמו כאלטרנטיבה אחראית וחדשנית, לא נקי מהשפעות הלובי. ההיסטוריה מלמדת: ממשלת גולדה מאיר (העבודה) התנהלה באותו אופן – ושיקולי מגזר קטנים גברו לעיתים על אינטרס הציבור.
המעבר בין ממשלת נתניהו לממשלת בנט-לפיד-ליברמן-גנץ לא שינה מהותית את המציאות. למרות ההבטחות לשינוי, למרות ה"רק לא ביבי", נותרה התחבורה הציבורית תקועה. ישראל נכנסה לסחרור פוליטי – ממשלה מתחלפת, רפורמות תקועות, והשפעת קבוצות הלחץ רק גדלה. אפילו בצבא, טוענים חלק מהגורמים, קצינים בכירים התערבו בויכוח – בעיקר עקב הרפורמה המשפטית.
הציבור משלם – הנהג מנצח?
ובינתיים, הציבור הישראלי הוא שמפסיד. מאות אלפי נוסעים בשבתות, חיילים ועובדים בשעות קצה, צעירים ומבוגרים – כולם מחכים למהפכה. במקום לקבל שירותי תחבורה שיתופית זמינים, מתקדמים ובמחירים סבירים, נאלצים לשלם ביוקר, להמתין זמן רב, או לוותר על נסיעות. כל ניסיון לחדש ולהביא את ישראל למאה ה-21 נבלם, שוב ושוב, בידי פוליטיקאים שמעדיפים את הלובי של הנהגים על פני טובת הציבור.
לאן נוסעים מכאן?
הקרב על הכביש הישראלי הוא הרבה יותר מהמאבק בין נהגי מוניות לאובר. הוא מבחן ליכולתה של הדמוקרטיה הישראלית להשתחרר מלחצים מגזריים ולאפשר שוק חופשי, תחרותי והוגן. האם הבחירות הבאות יביאו שינוי – או שמא נמשיך לנסוע במעגלים?
עד שהכנסת תכריע, הדרך לנסיעה השיתופית הראשונה בישראל תמשיך להיות רצופה במכשולים, והכוח הפוליטי של נהגי המוניות – ימשיך לנהוג לכולנו על החיים.
מוניות ופוליטיקה – מי נוהג באמת?
במדור זה נמשיך לעקוב אחרי הקרב בין התחבורה החדשה למסורת הישנה, ונבדוק – האם הפוליטיקה של נהגי המוניות תמשיך להכתיב את הכביש הישראלי?
