בחמש בבוקר הכבישים אינם ריקים כפי שנדמה. הם פשוט שייכים לאנשים אחרים.
הנהג התחיל את המשמרת מוקדם מהרגיל. הנסיעה הראשונה הופיעה דקות אחדות לאחר שהתחבר: איסוף משכונת מגורים בקצה העיר ונסיעה לאזור מסחרי. הוא ציפה לפגוש נוסע בדרכו לשדה התעופה, אך ליד הבניין חיכתה אישה עם תיק בד קטן וקופסת אוכל.
היא נכנסה לרכב, אמרה בוקר טוב וביקשה להגיע לכניסה האחורית של מרכז קניות. במהלך הנסיעה כמעט לא דיברה. היא הסתכלה דרך החלון על הרחובות החשוכים ועל משאית ניקיון שעברה לאט בנתיב הנגדי.
כשהגיעו ליעד, המקום נראה סגור לחלוטין. האורות בחנויות היו כבויים והחניון הקדמי היה ריק. רק מאחור התנהלה תנועה שקטה: טנדרים פרקו ארגזים, עובד משך עגלת סחורה ואנשים במדים נכנסו דרך דלת שירות צרה.
עשר דקות לאחר מכן התקבלה נסיעה נוספת. הפעם חיכה לו מאבטח שסיים משמרת לילה. הוא התיישב במושב האחורי, הוריד את התג מהחולצה וביקש להגיע הביתה. בזמן שנסעו בכיוון ההפוך, חלפו על פניהם אוטובוסים ראשונים, עובדי ניקיון ורכבי אספקה.
“עכשיו כולם מתחילים,” אמר המאבטח והביט החוצה. “מבחינתי, זה סוף היום.”
הנהג הוריד אותו ליד בניין מגורים, ובאותו רגע התקבלה הזמנה מעובד מטבח שהיה בדרכו למלון. אחריו עלתה אחות למשמרת בוקר, ואחריה נהג חלוקה שאסף רכב מהמוסך.
לקראת שבע התנועה כבר הפכה מוכרת יותר. הכבישים התמלאו במכוניות פרטיות, ברמזורים נוצרו תורים ובתחנות עמדו תלמידים ועובדי משרדים. העיר נראתה כאילו התעוררה, אבל הנהג ידע שהיא הייתה פעילה הרבה קודם.
לא הייתה נקודה מסוימת שבה הלילה הסתיים והבוקר התחיל. היו רק אנשים שסיימו לעבוד ואחרים שהחליפו אותם. התחבורה ביניהם לא הייתה רק הדרך להגיע למקום מסוים; היא הייתה החיבור הקטן שאפשר למשמרת אחת להיסגר ולמשמרת הבאה להתחיל בזמן.
