בעשור האחרון חלה מהפכה עולמית בתחום התחבורה. ערים גדולות וקטנות כאחת אימצו פתרונות חכמים: נסיעות לפי דרישה, שיתוף רכבים, תמחור דינמי ושירותים דיגיטליים שמבינים את הצרכן בזמן אמת. אך בישראל – מדינה שמתגאה בהיותה חדשנית ומובילה טכנולוגית – התחום הזה נותר תקוע בעידן אחר.
הפער בין ישראל לעולם אינו מקרי. בעוד שבאירופה ובארצות הברית הרגולטור רואה בתחבורה שיתופית כלי להשלמת תחבורה ציבורית, בישראל היא נתפסת כאיום. במקום לשאול כיצד לשלב, לייעל ולפקח – השיח מתמקד בשאלה כיצד למנוע.
שורש הבעיה אינו בטיחותי ולא ביטחוני. מערכות דיגיטליות מאפשרות כיום מעקב מלא: זהות הנהג, נתוני הרכב, מסלול הנסיעה, דירוג משתמשים ותיעוד מלא של כל פעולה. בפועל, רמת הבקרה גבוהה יותר מזו הקיימת במוניות רגילות. אלא שהחשש האמיתי הוא כלכלי־פוליטי.
ענף המוניות בישראל פועל במודל סגור וישן, הנשען על רישיונות יקרים ומכסות מוגבלות. כניסת שחקנים חדשים מאיימת לשבור את המונופול ולגרום לירידת מחירים – לטובת הציבור, אך לרעת בעלי הרישיונות. במקום להתמודד עם שינוי בלתי נמנע, נבחרה הדרך הקלה: חסימה.
התוצאה ברורה. אזרחים ללא רכב פרטי, צעירים, חיילים, סטודנטים ואוכלוסיות מוחלשות משלמים מחיר יומיומי. בשעות הלילה, בפריפריה ובסופי שבוע – אין פתרון. תחבורה ציבורית דלילה, מוניות יקרות, ואפס אלטרנטיבה.
גם מבחינה סביבתית, המחיר כבד. תחבורה שיתופית מפחיתה את מספר הרכבים הפרטיים, מקטינה פקקים ומצמצמת זיהום אוויר. בישראל, לעומת זאת, מספר כלי הרכב ממשיך לעלות – והכבישים נחנקים.
העולם מתקדם, והשאלה איננה האם תחבורה שיתופית תגיע לישראל – אלא מתי, ובאיזה מחיר ציבורי. ככל שהעיכוב מתמשך, כך הפער גדל. ומה שנראה היום כהגנה על יציבות – יתברר מחר כהחמצה היסטורית.
