נהג מונית הוא הרבה יותר מאדם שמוביל נוסעים מנקודה אחת לאחרת. מאחורי ההגה יושב מי שפוגש מדי יום עשרות אנשים, סיפורים, מצבי רוח ולעיתים גם רגעים מכריעים בחיים של אחרים. הכביש הוא המשרד, המונית היא חדר הווידויים, והנסיעה – מרחב שבו אנשים מרשים לעצמם להיות הם עצמם.
בשעות הקטנות של הלילה, כשהעיר נרגעת, מתחילים לצוף הסיפורים האמיתיים. נוסעים שחוזרים מבית חולים, צעירים אחרי לילה סוער, עובדים מותשים בסוף משמרת. עבור רבים מהם, נהג המונית הוא האדם הראשון שמקשיב – בלי לשפוט, בלי למהר. “אנשים מדברים איתך כאילו אתה לא קיים, אבל דווקא בגלל זה הם מספרים הכול”, מספר אחד הנהגים הוותיקים.
יש סיפורים קלים, מצחיקים, כאלה שנשארים חיוך קטן בזיכרון. ויש גם סיפורים כבדים. נסיעות חירום באמצע הלילה, הורים לחוצים בדרך לחדר מיון, או אנשים שמנסים לאסוף את עצמם אחרי רגע משברי. נהגי מוניות מוצאים את עצמם לא פעם בתפקיד לא רשמי של תומכים, עדים, ולעיתים גם מצילים.
הכביש הישראלי משקף את החברה כולה. בנסיעה אחת אפשר לפגוש איש עסקים, חייל, סטודנטית, תייר או קשיש בודד. המונית הופכת למקום שבו פערים חברתיים מצטמצמים – לפחות לכמה קילומטרים. כולם יושבים באותו מושב אחורי, כולם צריכים להגיע הביתה.
אבל לצד הסיפורים האנושיים, יש גם מציאות לא פשוטה. נהגי מוניות מתמודדים עם שעות עבודה ארוכות, עומסי תנועה, תחרות גוברת ושחיקה יומיומית. לא כל נסיעה נגמרת בשיחה טובה. יש גם רגעים של חוסר סבלנות, לחץ ועייפות. ובכל זאת, רבים מהנהגים ממשיכים – כי יש משהו בכביש, בחופש, ובתחושת השליחות.
“אתה לומד לקרוא אנשים”, אומר נהג אחר. “מי רוצה לדבר, מי צריך שקט, ומי פשוט צריך להגיע.” זו מיומנות שלא לומדים בקורס – אלא בשנים של נסיעה, הקשבה והתבוננות.
מאחורי ההגה, בין רמזור לרמזור, נכתבת היסטוריה קטנה של חיי היומיום. סיפורים שלא יופיעו בדוחות רשמיים או בכותרות, אבל הם אלו שמרכיבים את הפסיפס האנושי של הדרך.
